הגיגים בלירה

לאור התקופה האחרונה חיי ניצבים מול שינוי, שינוי בתחושה ובהבנתם. בניסיוני לתת פשר לשינויים הנני מנסה להבין את מהות השינוי בחיים. פילוסופים רבים מיוון העתיקה עד סין הרחוקה בימי קדם חשו ונקסמו לטוב ולרע את התנועה בחיים הן הפננימיים והן החיצוניים.

חיי בתל אביב העיר שבאמת לא נחה (ניו יורק הולכת לישון הכי מאוחר ב1 בלילה האמריקאים אוהבים ללכת לישון) גדושים בתנועה סואנת הן של כלי תחבורה, והן תנועה מחשבתית. העיר הגדולה זו יצירה אנושית תמוהה ביותר בעיני, העיר יוצרת ניכור במרחב הציבורי, אני מוצא את עצמי שובר את הניכור ולוקח את ה עיר והמתרחש בה באופ אישי כדי שבאמת ארגיש שזההבית שלי. אני אוסיף שאני אוהב את הבית שלי והעיר בה אני חיי. העיר היא מופלאה בעיני בתרבותה ותנועתה, אך תנועה זו יוצרת מעיין פרדוקס. השינוי והגירויי המתמיד מטילים תחושת מרדף, ובמקום שאני אלך למחוז חפצי במובן המטאפורי והפיזי, אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התנועה המהירה ואני מרגיש שאני רץ בתוך המרדף של העיר, למרות שלא תמיד אני יודע לאן אני רץ.

על מנת ליישב את דעתי פניתי ללאו דזה שאומר ש"תנועת הדרך בכיוון ההפוך". מה הוא פשר הדרך ? הדרך עבורי זה החיים עצמם ומהלכם,  אז מהלך חיי בתל אביב הוא  מרדף ומרוצה ליעד לא ידוע. מה פירוש הכיוון ההפוך אז אם אני מרגיש במרוצה לכיוון אחד לרוץ לכיוון ההפוך?! לעניות דעתי אין זה הכוונה, אלא שינוי תשתיתי של מהות הכיוון התפיסה . מהות תפיסה זו לדעתי נובעת מתוך שאיפתו של לאו דזה להרמוניה, לאו דזה בטענתו מניח הנחת יסוד משמעותית בעלת אמרה קשה מאוד אודות האדם. הרי אם אנו שואפים להרמוניה ואני צריך ללכת לכיוון ההפוך משמע שאנחנו לא פועלים להרמוניה באופן טבעי ואנו, צריכים לחדול וחפש את הדרך בכיוון ההפוך.

אם אגזור תובנה זו על חיי אני צריך להפסיק את המרדף העירוני נפשי ולהתהלך במרוגע ובשלווה. יופי איזה יופי של הבחנה, אך מילים לחוד מעשים לחוד. התודעה שלי לגמרי נצרכת בהלך החיים היומיומי העירוני וחדרה מבעד לשד עצמותי ואל נפשי.  מה מונע ממני את המרגוע והשלווה, המונע ממני את המרגוע הנ"ל הוא עצמי הוא ההבחנה שלי כלפי חוץ אני מסתכל החוצה ומשווה את עצמי לחוץ ורואה חוסר הלימה, ואני נכנס לאקסטזה של חיי. איזה כוח מדהים הוא חווית החיים מן הפנים אל החוץ ולא חוץ אל הפנים. לכאורה תפיסה זו היינה ברורה אך כמה מאיתנו באמת על בסיס קבוע מכוננים את חייהם מנפשם ולא נפשם המתכונן מעולמם החיוצוני, אין אני רואה בכינון זה אדישות וניתוק מהעולם, להיפך חיבור תודעתי-תשתיתי לתפיסת חיינו. מתוך שלווה זו נובעת זהותינו ומהותינו ולא תחת הרעש החיצוני בו אנו מגיבים לעולם, איזה היבדל ניכר יש בין השתיים.

לאחרונה אני מרגיש כאילו אני חווה גיל התבגרות שני ומאוחר, לרוב בימי התיכון נעמדים אנו בפני שאלות ותפיסתו שונות לגבי העולם. אני הייתי שרוי בתוך הפרדיגמה של חיי חוץ פנימה ולא פנים החוצה. האתגר שלי כעת הוא לשמר את התפיסה ואוכל להביא את עצמי לידי ביטוי באופן האופטימלי ביותר וזה יקרה, אך ורק ע"י הרוגע והשלווה הפנימית.

סרן קירקגור אבי האקסטנציאליזם הבלגי מציע בספרו מה יגידו שושני השדה את מקור הדאגה שהוא עבורי החוסר שקט והמרדף בחיים ההשוואה מן החוץ אל הפנים. קירקגור אומר שאנו דואגים לחיינו ואנו רוצים וודאות ע"י אותה השוואה ואין אנו יכולים להעיד דבר מתוך אינדוקציה אנושית שקרית זו, הרי זו אין לה שום עוגן במציאות הרי כל אדם הוא עולם ומלאו ולכל אחד לדרך יחודית משלו לדידי. קירקגור מצביע על שושני השדה אין הם משווים את עצמם לשושנים אחרים מי יפה יותר או גדול יותר הם מי שהם וזה מספיק ואחלה וכמו כן ילדים קטנים עד שהם מתקלקלים לשיטתו. לפי קירקגור בבחירתו של היחיד לוותר על הדאגה אותו חלל עצום מימדים מתמלא באמונה באל.

לכל האתאיסטים למינהם שיתבאסו מאמונה ובפרט אמונה באל אני אציע ההצעה למה זה אלוהים עבורי ולמה זה לא מדכא, אלא עוד יותר בעלמשמעות ומעניק עוצמה. אני חושב שתפיסתו של שפינוזה שאלוהים הוא הטבע  ואנו יכולים להכיר רק שתי תארים מתוך אין סוף של מחשבה-רוח והתפשטות– תפיסת מקום בחלל ולאלו יש אופנים שהם התבטאות של האל- טבע האחד הכול זה אלוהים ואלוהים הוא הכול. אז מוחלפת האמונה בכל בטבע, באלוהים, בחיים, בעצמי, באחרים בכל. הרי אין לנו וודאות לכלום חוץ מזה שהחיים ימשיכו להשתנות ואנחנו יכולים להאמין שיהיה מחר ומה שהוא יהיה זה אחלה.

לפי הרגלי לסיים בציטוט

"אין אנו שואפים, חומדים, רוצים איזה דבר מתוך שאנו חושבים אותו לטוב אלא אנו חושבים איזה דבר לטוב מתוך שאנו מתאווים אליו."